על התיישבות שיתופית - קיבוצים

קיבוצים – הדרך מחברה שיתופית אידיאולוגית ליזמות עסקית מצליחה 

מייסדי הקיבוצים מימשו רעיון אוטופי והקימו צורת חיים קיבוצית על בסיס שוויון והדדיות * עשרות שנים תרמו הקיבוצים להקמת המדינה ובטחונה * כיום לאחר תהליך הפרטה הם מציעים בעיקר אופציה תיירותית מקסימה

גם היום, כמו בימי הקמת המדינה, מציגים הקיבוצים בגאווה דימוי כפרי ופסטורלי הטומן בחובו
מדשאות רחבות ידיים, גינות מטופחות, בתי מגורים פשוטים, אנשים רגועים רוכבים על אופנים בשבילי המשק, ילדים משתובבים במרחבים הפתוחים וריח הזבל, ניחוח חציר.

הקיבוצים, ששימשו כאחת הזרועות החזקות והפוריות בשנות יסוד המדינה הציונית, שינו את פניהם במשך עשרות שנות קיומם. מחברה שיתופית, המאמינה ומיישמת באדיקות את עיקרון השוויון וההדדיות, הפכו הקיבוצים לחברה מופרטת בה מוביל עיקרון ההישגיות הכלכלית והעסקית. המציאות החדשה הולידה ענף תיירות משגשג ומצליח המושתת על הנוף והאווירה הקיבוצית הייחודית.

קיבוצים רבים מציעים כיום לנופשים הישראליים צימרים וחדרי אירוח באווירה כפרית ורגועה. דירות הקיבוץ הפשוטות הפכו ליחידות אירוח, מעל הדשאים שסביבן נתלו ערסלים, הותקנו מתקני ברביקיו, בריכת השחייה הקיבוצית נפתחה גם לאורחים מבחוץ וחדר האוכל הקיבוצי הפך למסעדה המציעה ארוחות בוקר עשירות.

האווירה המיוחדת של הקיבוץ, קרבתם של רבים מהם לפינות טבע ומסלולי טיול יפים וכן האפשרות לנופש קבוצתי (משפחות עם ילדים או חברים) וכמובן המחירים הנוחים יחסית – גרמו לענף התיירות בקיבוצים להצליח.

קיראו בהרחבה על: קיבוץ גונן  קיבוץ אפיק   קיבוץ אילון   אירוח בקיבוץ כיסופים   צימרים בקיבוץ יחיעם ואתר צימרס תמצאו עשרות צימרים בקיבוצים

איך הכל התחיל?


בשנת 1910 הוקם סמוך לחופה הדרומי של הכנרת הקיבוץ הראשון – דגניה א . כחלוצה, הראשונה מסוגה, נקראה דגניה א גם "אם הקבוצות" או "אם הקבוצות והקיבוצים". מייסדי הקיבוצים, מרביתם עולים מרוסיה, החליטו ליישב את המפעל הציוני החדש בארץ ישראל על פי דגם ייחודי, שנחשב לאוטופי.

הם בחרו להקים ישוב כפרי הפועל לפי עקרונות של שיתוף מוחלט ברכוש בייצור ובצריכה, שוויוניות, הדדיות, חקלאות, עבודה עצמית וקבלת החלטות בדרך דמוקרטית.

את תמצית שיתוף הפעולה הכלכלי בקיבוצים נהוג היה להגדיר במשפט: "מכל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו". בהתאם לעיקרון השוויוניות ברכוש, במשך שנים רבות לא היה לקיבוצניקים רכוש פרטי. מתנות או כסף שהתקבלו מגורם פרטי מבחוץ – הועברו לקופה המשותפת.

עקרונות אלה החלו להתערער אט אט בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, במקביל למעבר הילדים מלינה משותפת בבתי הילדים ללינה פרטית בבתי הוריהם. מעבר שחייב הרחבת דירות המגורים ורכישת ציוד בהתאם.

מאז שהוקמו הקיבוצים גדלו ילדי הקיבוצים במשותף ולנו יחד בבתי הילדים. נוהג זו נקבע כבר עם הקמת ראשוני הקיבוצים ולידתם של התינוקות הראשונים. החלוצים סברו אז שעיקרון השיתוף והשוויוניות מחייב את שייכותם של הילדים לקולקטיב והאמינו כי מטפלות, גננות ומורים מקצועיים מוסמכים יותר מההורים לגדל ולחנך באופן ערכי וראוי את התינוקות הצומחים לפעוטות, ילדים ובוגרים.

תינוקות בני יומם נמסרו לטיפולה של מטפלת מקצועית בבית הילדים וילדים נהגו לבלות עם הוריהם רק במהלך שעות אחר הצהריים. תפיסה זו השתנתה משמעותית החל משנות ה-70 עם המעבר מלינה משותפת בבתי הילדים ללינה בבתי ההורים.

ככלל, כל החלטה וצעד המתקבלים בקיבוצים נעשו ונעשים עד היום לאחר דיון והצבעה דמוקרטית באספת החברים. כמו כן, פועלות בקיבוץ ועדות שונות הקובעות את נהלים וכללים בתחומי החיים השונים.

מקומות העבודה ותורנויות העבודה הובאו בזמנו לידיעת החברים על ידי בעלי תפקידים שנבחרו לנהל את מערכות המשק השונות. פעילויות תרבותיות ותכני החגים נקבעו גם הם על ידי ועדות חברים רלוונטיות, ובהקשר זה, יש להדגיש כי בקיבוצים שמו דגש רב על מתן תוכן חילוני-חקלאי-סוציאליסטי לחגים הדתיים, ובכך יצרו לא פעם אופי מיוחד ואחר לחגים היהודיים. 

הקיבוצים ככוח בטחוני ופוליטי

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 שגשגה התנועה הקיבוצית. בשנת 1949, מיד לאחר הקמת המדינה, היוותה האוכלוסייה בקיבוצים 7.5% מכלל האוכלוסייה בישראל, כ-50 אלף נפש.

הקיבוצים התאגדו בתנועות קיבוציות – הגדול שבהן היה הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי שהיה סוציאליסטי יותר בתפיסותיו. בשנות ה-30 נוסדו קיבוצים בעלי אופי דתי שהתאחדו תחת תנועת הקיבוץ הדתי.

בשנות ה-50 נוצר פילוג אידיאולוגי בקיבוץ המאוחד שיצר תנועה נוספת – איחוד הקבוצות והקיבוצים. היו קיבוצים, כמו אשדות יעקב בעמק הירדן וגבעת חיים בעמק חפר, שהיו בהם חברים שפרשו מתנועת הקיבוץ המאוחד או עברו מקיבוץ אחד לאחר, הקיבוץ התפצל לשניים בדרך כואבת וכך נולדו אשדות יעקב מאוחד ואיחוד, גבעת חיים מאוחד ואיחוד.

בימים שקדמו להקמת המדינה סייעו הקיבוצים רבות בהגדרת גבולות המדינה הצעירה וההגנה עליהם. עשרות קיבוצים הוקמו בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת במטרה לקבוע עובדות בשטח קודם לחלוקת המדינה בין יהודים לערבים.

ערב הקמת המדינה, תחת אפם ולמרות התנגדות שלטון המנדט הבריטי, הוקמו תוך לילה קיבוצים בשיטת "חומה ומגדל", 11 קיבוצים כאלה הוקמו בצפון הנגב בשנת 1946. קיראו על: בר מצווה

במלחמת העצמאות לחמו חברי הקיבוצים בגבורה כנגד מתקפות הערבים. מפורסם ביותר הוא סיפורם של חברי קיבוץ דגניה א שמנעו בעצמם  הגעתו של טנק סורי לגליל. בהמשך, לאחר קום המדינה, רבים מהקיבוצניקים הצטרפו לסיירות נבחרות ונחשבו לחיילים מסורים ואמיצים במיוחד. לא מעט חללי מלחמות הם יוצאי קיבוצים.
 
גם במישור הפוליטי היו הקיבוצים בעלי השפעה. הקיבוץ הארצי ייסד ב-1936 את מפלגת השומר הצעיר. לאחר הקמת המדינה, בשנת 1948 התאחדה עם מפלגת אחדות העבודה – פועלי ציון של הקיבוץ המאוחד, והן הפכו למפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת). מפ"ם הייתה באותה תקופה הסיעה השנייה בגודלה בכנסת והאופוזיציה העיקרית לראש הממשלה דאז דוד בן גוריון.

בהמשך, לאחר פילוגים וסכסוכים לא מעטים, התאחדה בשנת 1969 עם מפלגת העבודה שנקראה אז בקיצור – המערך. עקב הקמת ממשלת אחדות לאומית, בשיתוף המערך, בשנת 1984 – פרשה מפ"ם לסיעה עצמאית ואופוזיציונית לממשלה וב- 1992 הצטרפה לרשימת מר"צ שהייתה מורכבת מתנועת רצ ושינוי.

הקיבוצים זכו להטבות ותמיכה רבה של שלטונות המדינה לאורך השנים. תמיכה זו יצרה מרירות רבה בקרב שכבות נרחבות בחברה הישראלית, והיא באה לשיא ביטויה בבחירות 1977, עם עליית הליכוד ומנחם בגין לשלטון. הקיבוצים חשו אז שקיבלו מהלומה קשה ונותרו ללא גיבוי ותמיכה מהמדינה.

עבודה ופרנסה

חלוצי הקיבוצים האמינו בעבודת האדמה, עבודה עצמית ועצמאית הכרוכה בגאולת האדמה על ידי הפועלים היהודים החדשים. עוד מראשית ימי ההתיישבות הקיבוצית מכרו הקיבוצים את מרבית תנובת האדמה לשווקים חיצוניים. בהמשך, מאחר והחקלאות לא סיפקה די פרנסה ומקומות עבודה וכתוצאה מעידוד השלטונות, הוקמו בקיבוצים - עוד לפני הכרזת המדינה - מפעלים תעשייתיים, חלקם מצליחים ביותר.

העסקת חברי קיבוץ במפעלים הותירה את ענפי החקלאות דלים בכוח אדם, בעיקר בעונות הבוערות. תופעה זו חייבה שכירת עובדים מבחוץ, לחקלאות וגם לתעשייה. היו שטענו כי חברי הקיבוץ "הפכו למפונקים ואינם מוכנים לעסוק במלאכת כפיים". סוגיה זו עוררה מחלוקות עזות לאורך השנים בקיבוצים, שביקשו לממש את חזון העבודה העצמית, אך בפועל לא עמדו בו. כיום מועסקים בקיבוצים גם עובדים זרים רבים מהמזרח הרחוק.

בשנות ה-80, עם פרוץ משבר הבורסה, ניזוקו קיבוצים רבים באופן קשה ביותר. קיבוצים רבים נקלעו לחובות כספיים עמוקים והמשך קיומם של חלק מהם היה מוטל בספק. המשבר הכלכלי החריף ומעמד הקיבוצים – פנימית וחיצונית - חייב חשיבה מחודשת לגבי המשך דרכו של הקיבוץ. קיבוצים רבים בישראל הגיעו אף למצב של פשיטת רגל.

המציאות החדשה הצביעה על בחירה בשינוי. למרות הקשיים, החלו רוב הקיבוצים לעבור תהלך הפרטה, תוך שהם נאלצים לוותר על ערכי היסוד של קיומם – שותפות ושוויוניות.

תהליך ההפרטה בקיבוצים

במקביל למשבר הכספי, איבדו – בני דור החלוצים המייסדים, הדור השני – את האידיאולוגיה, האמונה והלהט שאפיינו את הוריהם. קנאות ותסכולים בנוגע לרכוש האחר והשקעה בעבודה והתמורה לה - הפכו לעיקר. התפשטה תופעת עזיבת בני קיבוצים ויותר ויותר חברים מצאו עבודה מחוץ לקיבוץ. 

למרות ההתנגדויות לא מעט קיבלו רוב הקיבוצים החלטה לפתוח בתהליך הפרטה, הכולל: הפרטת השירותים (תשלום עבור ארוחות, חשמל, כביסה, רפואה וכו ), קבלת שכר על פי עבודה (לא עוד תקציב אחיד) ושיוך נכסים (העברת חלק מנכסי האגודה השיתופית לבעלות חברי הקיבוץ).


השינוי יצר מודלים שונים של קיבוצים: קיבוץ שיתופי המקפיד לשמור על שותפות באורחות החיים, קיבוץ מתחדש השומר רק על חלק ממערכות השיתוף וקיבוץ עירוני – המתקיים כקיבוץ בתחומי אחת הערים בישראל.

עסקים חדשים

השינויים מרחיקי הלכת שעבר הקיבוץ בעשורים האחרונים הצמיחו תעשיות חדשות. אחד הבולטות והמשגשגות היא התיירות. כפי שתואר בראשית המאמר, הפסטורליות והקהילתיות שייחדו את הקיבוצים – נשמרו. אלה, בנוסף לשירותים הקיימים ממילא במשקים, הפכו את תיירות האירוח בקיבוצים לאטרקטיבית ומשגשגת.

חדרי האירוח והצימרים המצליחים, הולידו יוזמות תיירותיות מקומיות נוספות: מסעדות, בארים, מועדונים, בתי קפה, משחקיות, חנויות וגלריות. גם חגי הקיבוץ, שהיו מיועדים להתכנסות של תושבי המקום ואורחיהם האישיים בלבד, הופרטו. לא מעט קיבוצים מזמינים אורחים להשתתף בליל הסדר הקיבוצי, תמורת תשלום. אכן, אלפי ישראלים באים לנפוש בקיבוצים בחופשים ובחגים.


קיבוצים | אירוח למשפחות עם ילדים בקיבוץ | בר מצווה | ניקיון לפסח